ראיון עם ריקי חסקלוביץ, מנהלת בית ספר רמז בבני-ברק.

הרחובות השקטים ליד בית ספר רמז בבני ברק, נראים כאילו נלקחו מהסדרה המיתולוגית "הילדים בשכונת חיים". מחוץ לבית הספר עומד דוכן פלאפל קטן שסביבו מתגודדים כמה מתלמידי בית הספר ומספר שכנים. כולם משוחחים אחד עם השני והזמן נראה כאילו עמד מלכת.

בין כתלי בית הספר לצד הניקיון, הסדר והשקט אפשר להרגיש את אווירת השכנות החמימה... על הטיפוח של ה"שכונה" הבית ספרית מנצחת באהבה רבה, זו השנה השלישית, מנהלת בית הספר ריקי חסקלוביץ.

"מבחינתי זהו בית ספר קהילתי, לומדים כאן אחים של, בני דודים של, השכנים של... כולם של. הילדים אוהבים וגאים לבוא לפה, כי בית הספר הוא חלק מהשכונה שלהם. לזכותה של איריס דורון, המנהלת הקודמת, ייאמר כי היא יצרה מהפך בשכונה והצליחה לחבר בין בית הספר לבין קהילה ולייצר תשתית של אמון בבית הספר. החיבור זה הוא אחד המרכיבים החשובים בנוסחת ההצלחה של בית הספר."

אני יודעת שלך ולעמותת תובנות בחינוך יש היסטוריה ארוכה מאוד, תספרי לי קצת עליה...

"קארן טל ואני עבדנו יחד בבית ספר ביאליק רוגוזין. אני הייתי היועצת החינוכית וזכיתי בקארן כמנהלת בית הספר. יחד פיתחנו את המודל הראשוני ההוליסטי למהפך בית ספרי שלימים היה למודל הבסיס של עמותת תובנות בחינוך".

"לאחר שתובנות בחינוך הוקמה, חילקתי את עבודתי בין קמפוס ביאליק רוגוזין, לבין העמותה. במסגרת תפקידי בתובנות בחינוך כרכזת התחום הטיפולי, עבדתי עם המנהלים ועם הצוותים על בניית תחום הייעוץ והטיפול ועל הרחבת המענים שניתנים לתלמידים".

כעבור כמה שנים, מחליטה חסקלוביץ לממש את חזונה ולעבור לניהול בית ספר רמז בבני ברק שעמותת תובנות בחינוך מלווה כבר שבע שנים. "אני רוצה להדגיש שבחרתי לנהל בית ספר של אוכלוסייה שנמצאת בפריפריה החברתית. הבחירה הזו היא חלק מהאג'נדה ומתפיסת העולם שלי - התקווה של המדינה נמצאת דווקא בקצוות שלה. אני מאמינה בכול לבי בפוטנציאל הרב שקיים בפריפריות הכלכליות והחברתיות. עם כל הקשיים שהאוכלוסיות האלו עוברות, האנשים והתלמידים מוכיחים לי, פעם אחר פעם, שצריך ושווה להתעקש ולא לוותר".

ספרי לי קצת על בית ספר רמז...

"רמז הוא בית הספר החילוני היחיד בעיר. בשלוש השנים האחרונות מתרחש שינוי דמוגרפי בשכונה שנחשבה לשכונה החילונית בעיר. חרדים רבים משתקעים כאן ובנוסף יש הגירה של פליטים ומהגרי עבודה מדרום תל אביב. שני הגורמים האלו משנים את צביון השכונה ומשפיעים על בית הספר. היום אנחנו 1% מאוכלוסיית בני ברק. המציאות המורכבת הזו היא חלק מהתעקשות שלי להיות כאן. אני מאמינה שהפדגוגיה הטיפולית היא כלי משמעותי בהצלחה של יצירת שינוי, דרכה נוכל לגייס את החזקות של התלמיד הספציפי ושל הקהילה כולה".

איך את מגדירה את צמד המילים "פדגוגיה טיפולית"?

"כשאת רואה ילד שמגיע ממציאות לא פשוטה, הרצון הוא לוותר לו כי גם ככה קשה לו. אבל אני אומרת שהסיכוי האמתי של תלמידיי לפרוץ את המעגל שבו הם נמצאים הוא על ידי הלמידה עצמה – הלמידה וההתמודדות עמה הופכים לכלי טיפולי אצל התלמידים, בהתייחס לקשים ולמציאות המורכבת ממנה הם מגיעים ואליה הם חוזרים... אם לא נאמין בילד ונמקם אותו כשווה בין שווים לא נצליח לקדם את התלמיד של היום והאזרח של המחר. האמירה הזו אולי נשמעת מליצית אבל באמת ובתמים זו התפיסה שלי לבניית חברה טובה יותר במדינה שבה אנו חיים".

אני מדברת עם התלמידים על "גאוות יחידה" בנוגע למקום שממנו הם באים ובנוגע אל המקום שאליו הם עוד יגיעו. עם המורים אני מדברת על בניית הדימוי העצמי של התלמיד לצד החובה להניע אותו ולהביא להצלחה לימודית משמעותית. זה התפקיד של המורים שפעמים רבות הם המבוגר המשמעותי בחיי הילדים".

"אני משתדלת לחשוף את התלמידים לנעשה מחוץ לשכונה שיחוו, שיפגשו, ושיראו שההצלחה נמצאת במרחק נגיעה. בעזרת תובנות בחינוך אנחנו מיישמים הרבה תכניות, כמו למשל: תומכי חמש יחידות, "שיעור אחר" עם חברת הראל, חשיפה ל"ניצני מדע" במכון ויצמן ועוד".

"דבר נוסף שאני מתעקשת עליו הוא למידה מחוץ לכיתה. לדוגמה, כל הקומה כאן חולקה למרחבים חדשים. אם תגיעי לכאן במהלך יום לימודים תראי הרבה ילדים לומדים במסדרונות. זוהי למידה במרחבים אחרים... אני לא אוהבת את ההגדרה 'הוראה במאה ה-21', אבל אני בהחלט חושבת שהמציאות היום מכריחה אותנו לחשוב מחוץ לקופסה ולתכנן מרחבי למידה חדשים".

"כדי שלא תהייה הסללה אוטומטית של התלמידים, פתחתי מגמת הנדסת תוכנה וזאת השנה השנייה שלה. מגמות מהסוג הזה עוזרות לבניית הדימוי העצמי והביטחון של התלמידים משום שהן מראות ומוכיחות לתלמידים ולקהילה שאנחנו מאמינים ביכולות שלהם. והחלום שלי הוא שהתלמידים ימשיכו בבית הספר הזה ללמידה אקדמאית במכללה של כיתות י"ג ו-י"ד". כן, כאן אצלנו בשכונה."

אלו מענים ילדי בית הספר מקבלים?

"כל ילד הוא עולם ומלואו ולכן כל ילד עובר מיפוי המתייחס לצרכים הפדגוגים, החברתיים, הרגשיים והמשפחתיים שלו. לאחר מכן אנחנו "תופרים" תכנית למידה ומענה רגשי – טיפולי המותאם ככול האפשר לצרכים ספציפיים. כמו למשל טיפולים באומנות או בדרמה, הוראה מתקנת, אבחונים לסוגיהם וכדומה. הרבה מהפעילויות האלו מתרחשות בעזרת תובנות בחינוך ואני רוצה להגיד להם תודה גדולה על כך".
"אני יכולה לומר בגאווה שהשנה בית הספר עלה מ-53% אחוזי זכאות לבגרות ל-75%. זה סיפור הצלחה גדול, המורים והתלמידים עבדו קשה מאוד כדי להגיע להישג הנפלא הזה. עכשיו, אנחנו צריכים לעבוד קשה יותר על מנת להגיע לעוד הישגים".

ספרי לי קצת על המורים בבית הספר?

"38 המורים ושאר אנשי הצוות, בסה"כ 50 אנשים מיוחדים ויקרים, נמצאים כאן בגלל שזהו צו לבם, הם באים ממקום של אהבה, של נתינה ושל שליחות והם עובדים קשה מאוד. לצד הנתינה הגדולה אני לא מתפשרת על מקצועיות ובכללה על ההתמקצעות של המורים.

"הצוות מגובש חם ואוהב ואנחנו עובדים כל הזמן על פיתוח הדיאלוג – בין המורים לתלמידים, בין ההורים למורים, בין המורים להנהלה וכדומה. שעות הייעוץ למורים, מעגלי התמיכה, השיחות... הכול מעוגן בתוך מערכת השעות, אלו בעצם השגרות שמאפשרות לי להגשים את התפיסה החינוכית שלי".

"אני משתדלת מאוד לפרגן למורים שלי ולהפתיע אותם... יש לנו ימי גיבוש, ימי כיף, טיולים שתובנות בחינוך עוזרת לי לממן. המטרה שלי היא לשמר, לפתח ולעודד כל הזמן את המוטיבציה של המורים".

חסקלוביץ מספרת שבשנה הראשונה היא בעיקר הקפידה ללמוד ולהכיר את בית הספר באמצעות צפייה בנעשה. בשנה השנייה חסקלוביץ החלה ליישם את התפיסה הפדגוגית שלה ולשנה השלישית היא קוראת שנת ה"כניסה לעומק".

"התפקיד הזה הוא אחד מהתפקידים המאתגרים שהיו לי בחיים. האתגר מעורר בי מוטיבציה גדולה ונותן לי כוח, אחרת אי אפשר להיות כאן. אל תגלי לאף אחד אבל לפעמים אני יוצאת מכאן בעשר או אחת עשרה בלילה. אבל בדיוק כמו שיש לך ילד קטן ואת מתעוררת פעמים רבות בלילה ולמרות העייפות את מלאה באנרגיה, ככה אני מרגישה כאן, יש לי הרבה אנרגיה כי בית הספר הוא הבייבי שלי.

"אני מרגישה שבכול יום אני לומדת משהו חדש על התפקיד שלי כמנהלת, ועל המשמעות האישית שלו. אני בעיקר חולמת עבור התלמידים שלי וגם יחד איתם. החלומות נותנים לי הרבה כוח. אני אמנם רק שנתיים וכמה חודשים כאן אבל אני מרוצה, שמחה ומאושרת אני מתרגשת שזכיתי לעבוד עם צוות מורים מגובש, טוב ואכפתי.

"אני רוצה להיות ראויה למורים שלי ולהיות ראויה לילדים, ואין יום שעובר שאני לא חושבת מה עוד אני יכולה לעשות כדי להיות ראויה להם. היום כשדברתי עם כמה תלמידים אחד מהם אמר לי: "אני מרגיש שבבית הספר יש ביטחון". אני יודע שאם יכאב לי, יש לי עם מי לדבר', יש מי שישמור עלי ... אלה בדיוק הדברים שנותנים לי את הכוח להמשיך קדימה".

"זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני.. ואותם אני אוהבת מאוד".