מאת שירה רייז משולם.

"אז אולי בהתחלה הרגשנו שאנחנו לא רצויים, אבל מהר מאוד הוקפנו בחום רב, עם חיבוקים ועם שיחות מלב אל לב. היום הקושי הגדול ביותר שלי הוא להבין איך אני עוזבת אותם. האהבה שאנחנו מקבלות מהילדים היא הדבר הכי מספק בעולם." נעה אפללו.

זו השנה השנייה שבבתי הספר יערת העמק, יגאל אלון ופסגות, במגדל העמק פועלת קומונת "שינשינים" (מתנדבי שנת שירות) שחיה, בועטת... ובעיקר עסוקה בלהרעיף חום ואהבה על הילדים והילדות, ועל הנערים והנערות הגדלים במגדל העמק.

הקומונה "גרעין שבילים השני", של בוגרי תנועה הנוער האיחוד החקלאי, הוקמה ביוזמת המתנדבת תמר בירם, ראש תחום תנועות הנוער בעמותת תובנות בחינוך, ובזכות שיתוף פעולה פורה בין עיריית מגדל העמק/אגף החינוך, תנועת הנוער האיחוד החקלאי ומיזם תובנות החינוך.

רגע לפני ששנת השירות מסתיימת וקומונה חדשה מגיעה, נפגשתי עם בנות הקומונה: נעה אפללו ממושב סלעית, עמית פוגרונד מהיישוב כפר האורנים, נטע בראשית מהיישוב מתן - לשיחה על השנה המסעירה שעברה עליהן.

אתן נמצאות עם הילדים ובני הנוער מהבוקר עד אחרי הצהריים ולפעמים אפילו יותר... כיצד מתחלקת הפעילות?

עמית: "בקומונה שלנו נמצאים גם הבנים ירין ויריב. בימי ראשון עד רביעי אנחנו נמצאים ביערת העמק וביום חמישי מתפצלים לבתי ספר אחרים. כשאנחנו בבתי ספר אנחנו חונכים תלמידים מתקשים, וגם נכנסים לכיתות ועושים פעילויות שונות. אחרי הצהריים אנחנו פעילים במועדוני הנוער. למשל, יריב ואני עוזרים במועדון נוער שכונתי שנותן חוגים בחינם, אנחנו נמצאים שם עם חיילים ועם בנות שירות. המטרה של המועדונים השונים היא להרחיק את הנוער מהרחוב ככול האפשר".

נועה: יש גם "בית חם" בבית ספר פסגות. כשהתלמידים מסיימים את בית הספר אנחנו 'מושכים' אותם לשם עד השעה חמש. בהמשך הרחוב יש מועדון שמפעיל אבי העובד הסוציאלי. יש בני נוער שמרוב שהם שקטים אף אחד לא רואה אותם, הם הולכים לאיבוד מול בני הנוער שיודעים לעשות 'הרבה רעש'. אבי מצליח לגעת בילדים האלו ולמדנו ממנו המון."

נטע: "אני פועלת בעיקר במועדון אחים בניהולו של סמאי. למועדון מגיעים נערים ונערות יוצאי העדה אתיופית בעיקר בגילאי ט' עד י"ב. במועדון אנחנו מעבירים פעילויות שונות בנושאים כגון: מנהיגות, התנדבות, אקטואליה וכדומה. אנחנו גם עוזרים לבני הנוער להתכונן לבגרויות השונות. אבל יותר מהכול המועדון הוא מקום שאפשר לשבת עם ילד, להכיר אותו, ולהיות שם בשבילו לכול מה שהוא צריך."

מה לדעתכן הערך הגדול ביותר של הנוכחות שלכן בבתי הספר ובמועדונים?

נטע: "אני חושבת שבזכות הקרבה בגיל, הילדים נפתחו אלינו יותר. אומנם בתחילת השנה הם היו חשדניים מאוד, אבל היום, בזכות הקשר שנוצר, הילדים מספרים לנו מה קורה איתם בבית ועל היחסים שלהם עם ההורים או עם החברים. הם מדברים גם על הלחץ החברתי... דברים שהם אישיים יותר שלא בהכרח קשורים ללימודים."

עמית: "התלמידים מספרים לנו דברים שפעמים רבות הם לא משתפים את המורים שלהם. למשל ילדה אחת סיפרה לי שלפעמים היא לא הולכת לבית הספר משום שהיא צריכה לשמור על האחים שלה. אני חושבת שהילדים פתוחים איתנו בזכות העובדה שהם יודעים שאנחנו לא מגיעים ממערכת החינוך."

נועה: "לפעמים אנחנו גם מתווכחות בין הילדים לבין המורים ואני שמחה להגיד שהמורים מקבלים את ההתערבות שלנו בצורה ממש טובה. אנחנו יכולים לעזור למורים להבין למה ילד מתנהג שונה בתקופה האחרונה. בהתחלה היו מורים שקצת התקשו להתחבר אלינו אבל ברגע שהבינו מהם היכולות של כל אחד מאתנו, נוצר שיתוף פעולה ממש טוב."

מה היה האתגר האישי הגדול ביותר?

נטע: "אחד מהאתגרים האישיים הגדולים שלי היה ההתמודדות עם סיפורים לא פשוטים שהילדים סיפרו לי. מלבד הקושי האישי יש גם התלבטות האם לספר משהו שחניך אמר לי או שאולי אפגע באמון שלו. למזלנו הקומונה שלנו מקבלת הרבה ליווי ותמיכה. אנחנו משתתפים בסדנאות על נושאים כמו התנהגויות מסוכנות בקרב בני נוער וכדומה והמעטפת הזו עוזרת מאוד."

נועה: "האתגר שלי היה להבין כיצד אני גורמת לילדים ולבני הנוער לתפוס את הקומונה כמשהו משמעותי שיכול לעזור ולסייע להם. כשהגענו לכאן הילדים לא הבינו מה באנו לעשות כאן, הדעות שלהם כלפינו היו מבולבלות. היה לי חשוב שנוכל להראות לילדים דרכים נורמטיביות יותר מבחינת בחירת מסלול החיים שלהם, כמו למשל להתגייס לצבא ולחשוב על לימודים באוניברסיטה. לא רציתי להטיף להם לעשות את זה, אלא להיות דמות חיובית. רציתי שהילדים ירגישו בנוח איתי ויראו שזה שאני מושבניקית, זה לא אומר שאני אשכנזייה, טבעונית ומתנשאת אלא מישהי עם לב פתוח שרוצה מאוד לעזור."

נטע: "כשהגענו לכאן הילדים היו סגורים מאוד וגם חשדניים. כדי שייפתח בינינו קשר אמיתי, ידעתי שאני צריכה להגיע מגובה העיניים ובשום פנים ואופן לא להתנשא או לחשוב שאני יודעת יותר טוב מהם מה צריך להיות."

עמית: "משום שהרקע שלנו שונה מאוד מהרקע של הילדים כאן, האתגר הכי גדול מבחינתי היה כיצד אני גורמת להם לראות בי מישהי שאפשר לשוחח איתה וגם להקשיב לה ולקבל ממנה עצות."

איזו חוויה רגשה אתכן?

נועה: "פעם אחת, בתחילת השנה, לא הרגשתי טוב ולא הגעתי לבית הספר, ופתאום אחת הבנות שולחת לי הודעה: 'נועה, חיים שלי, מה קורה איתך? אוהבת אותך'. התרגשתי מאוד מכך שהנערה שמה לב שלא הגעתי וגם חיפשה את מספר הטלפון שלי כדי לשלוח לי את ההודעה. זאת רק דוגמה קטנה, יש המון כאלו. ברגע שנותנים לילדים תשומת לב ואהבה הם מחזירים פי שניים."

נטע: "יום אחד ראיתי תלמידה בכיתה ה' יושבת מחוץ לכיתה ובוכה. שאלתי אותה מה קרה, והיא סיפרה שאחת המורות הוציאה אותה מהכיתה כי היא הפריעה. דווקא הסיפור הקטן הזה נגע ללב שלי. זאת הייתה בעיה פשוטה בהשוואה לסיפורים אחרים ששמעתי, זאת הייתה בעיה שאפשר לפתור בקלות. ישבנו יחד וחשבנו על כמה פתרונות - תוך חמש דקות הילדה הפכה מעצובה למאושרת. זה שימח אותי שאני יכולה להיות בבתי הספר ולשים לב לילדים כשהם מרגישים עצובים."

עמית: "לפני כמה זמן עשינו 'שוק בשקל' אספנו תרומות של בגדים ומשחקים... חששנו שלא יבואו מספיק אנשים, אבל אנשים הגיעו והאירוע היה הצלחה. בכסף שאספנו קנינו דברים לילדים ואפילו נשאר לנו כסף כדי לתרום ל'פתחון לב'. רצינו שהילדים ירגישו שהם גם מקבלים וגם נותנים. היום אנשים שואלים אותנו מתי אנחנו עושים שוב אירוע כזה וזה מרגש אותי מאוד."

נועה: "בל"ג בעומר כשהחלטנו לעשות סבב מדורות, הלכנו בחשש שאולי אנחנו לא רצויים, אבל קיבלו אותנו בשמחה גדולה, ראינו שהחבורות מגובשות ובני הנוער דואגים זה לזה. למשל, הם פנו אלינו כשנערה אחת לא הרגישה טוב כי היא שתתה יותר מדי. למחרת, הילדה שלחה לי הודעה שהיא מעריכה מאוד את זה שעזרנו לה."

נטע: "כל דבר קטן הוא מרגש. פעם אחת עזרתי לנער ללמוד לבגרות בתנ"ך ואחר כך הוא אמר לי תודה ושהוא מעריך מאוד את העזרה שלי. מבחינתי התודה הזו היא לא מובן מאליו, אלא הישג עצום."

עמית: "כשילדים נפתחים, הנפש שלנו נקשרת בנפש שלהם."

נטע: "אנחנו אוהבות אותם והם אותנו. אומנם ההתחלה הייתה קשה, כי הם ידעו שנעזוב בסוף, אבל עם הזמן נוצר קשר נהדר. בעיניי, אחד מהתפקידים שלנו הוא לעזור לילדים ולבני הנוער למצוא את הכוחות ואת היכולות שלהם ולדעת שגם אם אנחנו לא נהייה שם כדי לעזור להם, הם יכולים לעשות את זה בעצמם. זה כמו להבריש יהלום עד שהוא נוצץ בכוחות עצמו."

מה לדעתכן הקושי הכי גדול בשנת השירות הזו?

נועה: "הדבר הכי קשה הוא ההבנה שאי אפשר לגעת בכול הילדים... אנחנו משתדלות לראות את כולם אבל לא תמיד זה אפשרי, אבל כשזה כן קורה זה רגע מדהים. למשל, יש שתי חברות שאחת מהן היא ביישנית מאוד, אז הקפדתי לכבד את הרגשות שלה ולא לחבק אותה אלא רק את החברה שלה ופתאום, היא ביקשה ממני חיבוק... יש עליות ומורדות אבל אני מרגישה שלאט לאט הילדים מבינים שהגענו לכאן במיוחד בשבילם."

עמית: "הקושי הכי גדול הוא לעזוב את מגדל העמק, אבל מצד שני, אחת מהמטרות שלנו היא שהילדים ובני הנוער ילמדו שהם יכולים להסתדר לבד... ומובן שאנחנו נישאר בקשר עם כל מי שירצה."

מפגש השינשינים עם ראש עיריית מגדל העמק, נציגי אגף החינוך ונציגי עמותת תובנות בחינוך

מה השינוי הכי גדול שעברתן כאן?

עמית: "בכול סוף שבוע כשאני חוזרת הביתה זה מרגיש כמו להגיע מפלנטה אחת לפלנטה אחרת. הקומונה במגדל העמק הכניסה לי המון פרופורציות לחיים."

נועה: "אי אפשר להסביר בבית את החוויות שאנחנו עוברים כאן, אי אפשר להסביר את השוני ואת ההבדלים בין המקום שגדלנו בו לבין מגדל העמק - זאת מציאות אחרת לגמרי, אבל ההרגשה כאן היא הרגשה של בית."

נטע: "יש הרבה סטיגמות על מה שנקרא "נוער בסיכון" שאלו ילדים מופרעים ואולי אפילו קצת מסוכנים, אבל אנחנו הכרנו חברה עם לב רחב וחם שמעריכים את התרומה שלנו, שמחבקים אותנו ומחזירים לנו הרבה אהבה. באופן אישי אני חושבת שהיום אני יודעת טוב יותר להתמודד עם מצבי לחץ ועם מצבים אינטנסיביים מאוד. למדתי להכיל ולהקשיב למדתי להבין את ה"סאב טקסט" – כלומר, למה ילד באמת מתכוון כשהוא אומר "אני שונא אותך."

עמית: "למדנו גם להסתדר אחד עם השני, לגור חמישה אנשים בבית אחד זה לא פשוט בכלל. בהתחלה רבנו המון כי כולנו מגיעים ממקומות שונים, אבל לאט, לאט, למדנו להסתדר - גם עם הבנים. היום אני יודעת שנטע ונעה משלימות אותי."

נועה: למדנו להכיר אחד את האופי של השני וזה אומר גם מתי להרפות ומתי לעזור ומתי לתת את ה"ספייס". שנת שירות ומגורים בקומונה אלו חוויות שאני ממליצה לכול מי שנמצא לפני גיוס."